הכרעת דין בנושא "פגיעה בפרטיות"

העובדות והאישום

1.            הנאשם מואשם בפגיעה בפרטיותה של הצעירה, ענת אדרי (להלן: "המתלוננת").

בכתב-האישום טוענת המאשימה כי סידרת מעשים שביצע הנאשם, לרבות מכתבים ששלח במספר הזדמנויות, בשנת 2000 ובשנת 2002, פגעו בפרטיותה של המתלוננת, ומהווים עבירה על פי סעיף 5 וסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

2.            אפרט את השתלשלות הפרשה ואת עובדותיה, שלגבי מרביתן אין מחלוקת בין הצדדים.

תחילתה של הפרשה ב-12 ביוני 2000, או במועד סמוך כלשהו, בבריכת השחייה גורדון, שבחוף ימה של תל-אביב (להלן: "הבריכה"). אותו יום נזדמן הנאשם לבריכה, וצילם במצלמתו את ענת אדרי, צעירה ילידת 1982, אשר בלתה בבריכה עם חברתה אודליה. בין המתלוננת לבין הנאשם לא הייתה היכרות מכל סוג שהוא. הנאשם פיתח בחנות צילום את הפילם שבמצלמתו לתמונות. ב-12 מהתמונות נראתה המתלוננת על שפת הבריכה, לבושה בבגד-ים (להלן: "התמונות").

בימים שאחרי כן, פנה הנאשם אל אנשים שונים בבריכה כשמטרתו לברר את שמה וכתובתה של המתלוננת. הוא הציג למציל מומו, לקופאית ולאדם נוסף זה או אחר את תמונות המתלוננת ושאל לפרטיה. מאמציו נשאו פרי, ונמסרו לו שמה של הצעירה וכתובת מגוריה, והוא גם ווידא את הכתובת באמצעות ספר הטלפונים. כך עולה מעדותו של הנאשם.

במועד כלשהו בחודש יוני 2000, שלח הנאשם אל המתלוננת מכתב (המכתב ת/1) אליו צירף שתים או שלוש תמונות מבין התמונות שצילם אותה בבריכה (ת/2). במכתב ציין הנאשם את נסיבות הצילום ומועדו, והעיר הערות אישיות לגבי גילה ויום הולדתה של המתלוננת.

המשכה של הפרשה בחודש אוגוסט 2000. מסתבר כי הנאשם פיתח שתיים מתמונותיה של המתלוננת לגודל כרזות, שמידותיהן 60X80 ס"מ, ושלח אותן בחבילת גליל, כ"דואר רשום", לכתובת הורי המתלוננת (ת/6, ת/7, ת/8; להלן: "החבילה"). לחבילה צירף הנאשם מכתב, והעתקו נשלח למר וגב' אדרי באותה כתובת (נ/3).

בתגובה למכתבים, כנראה בחודש ספטמבר 2000, התקשרה המתלוננת אל הנאשם בטלפון שמספרו הופיע במכתביו, ודרשה שימסור לה את התמונות, ויחדל להטרידה ולפגוע בפרטיותה. בהמשך, היא פנתה למשטרה בתלונה על שהנאשם מטריד אותה. בתלונה מסרה המתלוננת כי הנאשם שיגר תמונות להוריה, ואף הגיע למקום עבודתה ברח' אבן גבירול בתל-אביב, ולמקום מגוריה ושאל עליה (להלן: "התלונה").

ב-19.9.00 נקרא הנאשם לחקירה במשטרה. הוא אישר בהודעתו (ת/10) כי שלח את המכתבים, את התמונות ואת החבילה לכתובתה של המתלוננת. עם זאת, הכחיש הנאשם שהגיע למקום עבודתה. הנאשם הוזהר לבל ימשיך להטריד את המתלוננת.

הנאשם הגיש בקשה לסגירת התיק, ואמנם, בחודש יוני 2002, הוא קיבל הודעה מהמשטרה לפיה התלונה נגנזה. סמוך לאחר מכן, שיגר הנאשם אל המתלוננת מכתב שתאריכו 23.6.02 (ת/3), ובו הציע הנאשם למתלוננת להיפגש עמו כדי שיוכל למסור לה את כל התמונות שצילם בבריכה. המכתב הניב תלונה חדשה מצד המתלוננת, ובעקבותיה חודשה החקירה נגד הנאשם בחשד שהוא ממשיך להטריד את המתלוננת.

3.            בחודש יוני 2003 הוגש כתב האישום, הכולל שני אישומים. בכתב האישום טוענת המאשימה, לא בהכרח בסדר שפירטתי, כי ארבעת המעשים והאירועים הבאים - צילום המתלוננת בבריכה, שיגור המכתב ת/1 בצירוף התמונות, ושיגור החבילה והמכתב (ת/6 עד ת/8) בחודש אוגוסט 2000, וכן, שיגור המכתב ת/3 (להלן: "רצף המעשים") - מהווים כולם פגיעה בפרטיותה של המתלוננת.

4.            בהתאם לעמדות שהביעו הצדדים במהלך המשפט, נוכח הגרסאות שנשמעו, וכן, נוכח העובדות שאינן שנויות במחלוקת, נדרשת הכרעה באשר למשמעות מעשיו של הנאשם, והאם הם מהווים "הטרדה" שיש עמה פגיעה בפרטיותה של המתלוננת, שעל מהימנותה חלקה ההגנה מלכתחילה.

מוסכם היה על הצדדים, כפי שעולה מסיכומי טענותיהם, כי על ההכרעה להתייחס לרצף האירועים והמעשים המתוארים בסעיף 2 לעיל כמסגרת, ולא בהכרח כמצוין וכמפורט בכתב האישום, שם נפלה שגגה בתיארוך האירועים. יצוין, בטיעוני הסיכום זנח ב"כ המאשימה את ההטרדה שיוחסה לנאשם עקב קירבתו למקום עבודתה של המתלוננת.

כשאלה פני הדברים, אתמקד בעיקרי הגרסאות שמסרו הנאשם והמתלוננת.

התשתית הראייתית

5.            המתלוננת העידה כי בשנת 2000, בהיותה בת 18, קיבלה מכתבים, תמונות ופוסטרים בהם היא נראית מצולמת בבריכה לובשת בגד-ים. פרטי השולח הופיעו במכתבים אולם היא לא ידעה מי האיש ומה רצונו. לדבריה, היא לא ראתה שצולמה בבריכה, ולא ראתה את הנאשם מצלם אותה; משום כך, ונוכח הפרטים האישיים שכתב הכותב במכתבים, היא נדהמה ונתקפה פחד, במחשבה ש "מישהו יודע עלי הכל". המתלוננת התקשרה לטלפון שבמכתבים ווידאה את קיומו של האדם ששלח אותם, ודרשה ממנו לשלוח אליה את כל התמונות שצילם, אלא שהדובר אמר שימסור לה את התמונות רק אם תגיע לקניון רמת-אביב.

עוד סיפרה המתלוננת בעדותה, כי עקב הפחד שחשה, בכל יציאה מהבית הייתה מלווה במלווה, והגיעה למצב של: "די, אני לא יכולה יותר". בעקבות אירוע נוסף בו פנה אליה אדם בהיותה בקניון וסיפר לה שהתבקש לבלוש אחריה; וכן, כשהבחינה יום אחד בנאשם בקרבת מקום עבודתה, ברח' אבן גבירול בתל-אביב, היא הסיקה שהנאשם עוקב אחריה, לכן, פנתה בתלונה למשטרה. המתלוננת הסבירה בעדותה כי ידעה כיצד נראה הנאשם, משום שבמהלך התקופה המשיך לשלוח אליה מכתבים רבים, וגם צירף את תמונתו.

6.            חשוב לציין, כי בשלב החקירה הנגדית, מאחר שהמתלוננת חזרה ועמדה על דעתה, כי נשלחו אליה מכתבי הטרדה מרובים, והביעה תמיהתה על שבידי התביעה רק מכתבים ספורים, הופסקה שמיעת העדות כדי לאפשר לתביעה לאתר תלונות נוספות ומכתבים נוספים אותם מסרה, לדבריה, למשטרת "ירקון". לאחר הפסקה בת שנה ויותר, הודיעו נציגי המאשימה, כי חיפושיהם לא העלו דבר. לא אותרו במשטרה תלונות נוספות של המתלוננת וגם לא מכתבים נוספים שמסרה.

7.            המתלוננת שבה לדוכן העדים כעבור כשנה. בהמשך החקירה הנגדית, עמדה המתלוננת על דעתה, כי היא לא שוחחה עם הנאשם בבריכה, כי לא ידעה שצילם אותה, ובודאי שלא הביעה באוזניו הסכמה לכך. לשאלת הסנגור השיבה, כי מכתביו של הנאשם טרדו את חייה, היא חשה שנכנס לחייה הפרטיים, וכי הפחד שחשה קשור להטרדה של שנים. רק לפני שבוע, סיפרה לסנגור, קיבלה מכתב מטריד נוסף (המכתב ת/5), בלתי חתום. המאשימה העדיפה להימנע מבדיקת כתב היד במכתב ת/5, ונכונה הייתה לקבל את עמדת הנאשם כי לא כתב אותו.